​

 

על מנת שהטקסט יהיה כר פורה ללמידה ביחידת הלימוד, עלינו לנסות ולגלות יחד אילו רעיונות וסוגיות מעניינים קיימים בו – ולהחליט על מיקוד באחד מהם. מומלץ שמיקוד זה יישען על קריאה ועיסוק מעמיק בטקסט של הצוות. הקריאה המשותפת תאפשר יצירת זיקה לטקסט, סימון סוגיות חשובות בו ובירור משותף על מה כדאי לדון בו ובעקבותיו בכיתה. 

 

הצעות לדיון מקדים ב"אינו יודע עניות מהי" בצוות:

​

1. קריאת הטקסט.

 

2. לאחר קריאת הטקסט, המורה המובילה מבקשת תגובות חופשיות מהמורות. חשוב לנסות להגיב ברמה הרגשית והאישית, לא לחשוב כמורה ("מה אנחנו חושבים ומרגישים" ועדיין לא לעסוק ב"מה הילדים יחשבו" או "איך כדאי לבצע בכיתה"). בשלב זה נתמקד באופן בו הסיפור פגש אותנו כקוראים מבוגרים.

 

3. לרוב, בקריאה ראשונה, הקורא מרגיש כי עמדת המחבר והמסר הכללי של המדרש הוא שהחסיד צריך לתת תמיד צדקה, וכי עיוורונו לעני בעייתי ולא מוסרי – כפי שטוענת בפניו אשתו. לנו יש רצון "להרחיב" קריאה זו, על מנת לאפשר דיון פתוח יותר – בו ניתן לחשוב בצורות שונות על הסוגיות שהסיפור מעלה. הפתיחה נדמית מגמתית ואידאולוגית – יש תחושה שהטקסט מבקש לכוון אותנו למוסר מסוים וחד-משמעי: תמיד צריך לתת לעני, פושט יד; אסור לשפוט אחרים (בעיקר כאלה שלא היית במצבם); אסור לחשוד באנשים חסרי אונים, במצוקה; החסיד מאוד מוקדש לדתיות שלו (הדבר המעיד על כך בסיפור היא העובדה שהשבת כל כך חשובה לו עד שהוא "מקדים" לקבלה). במלים אחרות, המחבר מראה שהערכים הדתיים חשובים לחסיד יותר מאשר את הדאגה לעני ולחלש. 

 

א. מוצעות פה שתי דרכים לעודד קריאה ביקורתית ופתוחה יותר של הטקסט:

 

1. לנסות לחשוב על הסיטואציה דרך עיניו של החסיד – האם גם אנחנו לעתים לא מעוניינים לתת צדקה? מדוע? (על רקע חשדנות? ביקורתיות כלפי פושטי יד?) לבדוק אם המשתתפים יכולים להזדהות עם החסיד – וכיצד הם מיישבים (או מתרצים) לעצמם אי-מתן צדקה במצבים דומים?

​

2.לבדוק אם אנו מאמצים עד הסוף את עמדת האישה. טענתה למעשה היא – שתמיד צריך להאמין לעני, מפני שהמצב של עניות הוא מצב של מחסור וחוסר אונים אשר מצדיק מעשה נואש כמו קיבוץ נדבות. האם זו נראית לנו עמדה סבירה? מה ניתן היה לענות לה?