נראה שלא כל כך ברור את מי צריך לשבח ומי פועל בצורה נכונה או צודקת. מצד אחד, האמן החרוץ עבד לפי הספר, בחריצות ובתושייה יומם ולילה, ומנגד, האמן העצל אמנם לא עבד יומם ולילה ואף בילה את מרבית זמנו במסיבות רעים, אך הפעיל את מוחו עד כדי הברקת רעיון לביצוע המשימה.

מכאן עולה שאלת העוגן הבאה:

את מי צריך לשבח: האמן החרוץ או האמן העצל?

 

בתפיסה החברתית הרווחת, האמן החרוץ הוא הראוי לשבח. הוא מבצע את עבודתו בצורה אחראית, לא מחכה עד לרגע האחרון ולא משתמש בתחבולות. לעומת זאת, האמן העצל לא מתאמץ ולא עושה את המוטל עליו ורק ברגע האחרון עולה בראשו הברקה. האמן השני אמנם אינו חרוץ, אבל הוא יצירתי ו"מבריק". הייתכן שאף הוא ראוי לשבח על תכונות אלו? מבחינת המלך בסיפור, נראה שהאמן העצל צריך להיענש מפני שהוא מוליך שולל. שאלת העוגן מערערת על תפיסה זו ומבקשת לבחון האם גם תכונותיו של האמן העצל ראויות להערכה.